חברון, העיר העתיקה

שש בבוקר אני מתעוררת לחתוך את האבטיח לחתיכות גדולות. בבטן מפרפרת התרגשות. אני חושבת על הילדים בחברון. בוודאי מתעוררים היום בהתרגשות רבה יותר. נוסעים בפעם הראשונה בחייהם לים. "מה זה ים?" תוהה מרים בספר הילדים שכתבה מיריק שניר. "האם הוא עגול או מרובע? מתוק או מלוח?" אני חושבת עלי. מתי בפעם הראשונה ראיתי את הים. לפי התמונות הייתי פעוטה. והילדים הללו שחיים מרחק כשעה נסיעה מכאן, מעולם לא ראו ים, לכודים בסביבתם מבלי יכולת לצאת ללא אישור. היום זה היום שלהם לשמוח. חם מאוד. בחוף אנחנו מנפחים גלגלי-ים צבעוניים בכול מיני גדלים. מקימים את הסככה שתצל על האימהות. מחלקים את התפקידים בינינו. מוזגים מים קרים לכוסות. ממתינים. מקווים שהכול יעבור בשלום. אתמול, עיכבו את הקבוצה במחסום כשעתיים וחצי. הם הגיעו. ההתרגשות גואה. הנה מגיעות האימהות הראשונות, פעוטות על ידיהן וילדים נוספים סביבן. חלקם מתביישים, נאחזים בבד שמלתן. הנה הים! לא כל כך כחול, גועש וסוער, אבל שמח לקראתכם. אנחנו מתפרשים בים. מובילים אותם בידיים בוטחות אל המים. אין מה לפחד. אנחנו כאן בשבילכם. תוך דקות הים הומה צהלות וצווחות של שמחה משולחת רסן. העיניים שלהם בורקות. העור בוהק ממי הים והשמש. הלב גואה מאהבה אליהם וגם נחמץ. ליום אחד. רק כמה שעות של חופש אמיתי. כל מה שמתאפשר לנו יום-יום. כל שעה. כמובן מאליו. ים. לא שייך לאף אחד ומקבל את כולם. "שו איסמאכ?" אני שואלת אותה, משאריות הערבית המדוברת שלמדתי בבית הספר היסודי. והיא עונה לי בחיוך שובה לב: "חדיד". לא צריך יותר מזה כדי לבנות ביחד ארמון בחול ומתוכו לחפור תעלה ארוכה על הים. רק להישיר מבט אל העיניים החומות היפות. להבחין בתמימות, בשבריריות. היא בטח בת שש או שבע. לבי יוצא אליה. אני מנסה להסות את המחשבות שלי; מה יהיה עליה? מה הסיכויים שלה להגיע לים שוב בקרוב? ואחר כך, האם תוכל להתקדם, ללמוד, להצליח, להגשים חלומות? גל גדול שוטף את החול, הארמון שהקמנו מתפרק. יש כריכים ואבטיח. לקראת הצהריים יחולקו גם שלגונים. אין קץ לשמחה ולעונג ולשלל הצבעים והיופי. הם משתוללים כמו קפיץ שהיה דרוך הרבה זמן ואחר כך יושבים על קו המים, מביטים אל האופק, מלקקים את השלגונים הנמסים. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם. אני כל כך שמחה לקחת חלק במפגש המלבב הזה שממיס - גם אם רק לכמה שעות - את העוול המתמשך. מגשר על המרחק. מקהה את הקשיים. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות ואנחנו צריכים וחייבים לעשות יותר. הרבה יותר.

מרים רבי

סיכום מעגל נשים

הצטופפנו בחדר הקטן, כתף נוגעת בכתף. התחלנו הפעם עם לספר מי אנחנו בכלל. הנשים הקשיבו בעניין רב ובפליאה, מאד רצו לדעת אם השלטונות לא עומדים בדרכינו. הדגשנו את היותנו גוף פרטי של מתנדבות שלא מייצג את המדינה, את התנגדותנו למדיניות הממשלה ואת כמיהתנו לשלום. הפלסטיניות אמרו שמאד נהנו מהיום, שמחו שניתנה להן ולילדיהן ההזדמנות לשמוח יום אחד בודד והדגישו את הקונטרסט בין היום הזה לשאר חייהן האפורים תחת הכיבוש. הן דברו על ההבדל בין הדורות, הן יודעות שבקרב היהודים יש טובים ורעים (כמו בכל חברה) אך הדור הצעיר כבר חושב אחרת, קיצוני ופסימי יותר. כולן הודו לנו מאד ואמרו שמקוות לבוא שוב, ואולי בפעם הבאה גם עם הילדים שלא התמזל מזלם ונאלצו להשאר בבית. תמיד הכאב הזה שלא נותן לשמחה להיות שלמה. הייתה שעה של התקרבות דיבור והקשבה, הזדמנות להגיע להיכרות יותר עמוקה. תודה מיוחדת לסהרב וסוהילה מכפר קרע שעזרו בתרגום ובמהלך היום כולו.

גילי