יאטא

היה לנו יום של ים שקט, נקי, בלי יצורות-צורבות-עור. התחלה מצויינת ליום שכולו טוב. הייתןם מתנדבותים נהדרותים. נצפו בשטח מנהלות סמינר בונות ארמונות בחול עם ילדים קטנטנים, סטודנט להיסטוריה ומשפטים מתחרה בריצה עם ילדים גדלדולים, נשים מציירות לבבות אוהבים בחול המוחק, גבר מחפש אישה שניה בין חול ושמים, דברים שרק החופש של הים מאפשר להם לקרות. בלי שנשים לב, נפרצים גבולות הגוף והנפש שאנחנו משרטטים לעצמנו ביום יום ורצונות חבויים קוראים דרור לעצמם, לשטויות שלא היינו מפללים שיאמרו או לסבתא בשלה דייסה שהקטנטן עדין לא פתוח לקבל. יקח עוד רגע וירפה...בכלל מה שנשאר לנו זה לדמיין ולעשות שהדברים יקרו. נראה לי שהמשפט האחרון לא מנוסח נכון וברור, אבל לא משנה. המילים "חופש" "תקווה" "שינוי" רצוי שיהיו קרובות אלינו, זמינות לשליפה, ואז לא נתייחס ברצינות לכותרות שבעיתון. זכינו היום להזדמנות לגרום לאחר, המודר, החסר כל כך הרבה מכל מה שיש לנו, להיות יום אחד במרכז עולמנו. להביא לו חיוך, אושר, סוג של קרבה שאולי שני הצדדים כל כך לא מכירים באפשרותה. כל כך הצליחו למחוק מאיתנו את מותר האדם, את רוח החופש, ההומניות, הצדק. יא רב. על הספסל בגן השניים שמצל עלינו כל פעם בשעות אחר הצהרים, ובטוח שאין כמותו ביאטא, נתנו בי מבט מלא תודה, שתי נשים ואמרו כמה נהנו. כמה נפלא היה. ומעולם לא היו כאן. לא בישראל ולא בים. ולא שאני חושבת שלהיות בישראל ובים משנה למישהו את החיים. מה ששינה להן אולי זה המפגש עם א-נשים שמקבלים אותם. מחייכים אליהם. משחקים איתם. מוזגים להם מים. מתייחסים אליהם כבני אדם. 

תודה מיוחדת לציפי שהיתה אחראית על כל היום והכירה לנו את הקבוצה מיאטא וגם הביאה סנדוויצ'ים וגם היתה עם הקבוצה עד סוף היום; לטלי שיוצרת עם הקבוצה עבודת ציור ענקית ומשותפת, כבר כמה שנים, כאשר הבד מהווה מקום לערבב בתוכו את כולנו לקולז' צבעוני מלא בעושר של היום והחיים; ולכולכם אחד אחת על היום הנפלא הזה. נשמח לתגובות, תמונות, מחשבות ומה שעולה. יעטיכו אלעאפיה

רחל בשם נשות הים

הים פינק אותנו הבוקר... אחרי שבועות של ים סוער ומדוזות, זכינו היום לפגוש ים חלק, צלול ונקי. נדמה היה שהשלווה המיוחדת של הים הרחיבה את הלב והשרתה על כולם איזה רוגע. עלינו המתנדבים במעגל הפתיחה, שתחת ניצוחה של רחל הפליג הבוקר למחוזות חדשים. על הקבוצה שהגיעה מיאטא בחיוכים רחבים (נדמה שאפילו המחסומים האירו פנים הבוקר), ונכנסה לים בעיניים בורקות ובהתמסרות שובת לב. על המפגש הנינוח בתוך המים, שהרגיש כאילו בעצם אנחנו מכירים מימים ימימה. מן זמאן. הלב נפתח.

בנינוחות הזו היה זמן לדבר, בתערובת של שברי ערבית, אנגלית ועברית. לדבר עם רימאס בת ה-11 על האחים הקטנים שלה ולהראות לה דגים במים הצלולים; לדבר עם כתאיר בת ה-16 על הלימודים שלה בתיכון, ולעודד אותה במחיאות כפיים כשדורון ניסה ללמד אותה לשחות; לדבר עם ח'לימה בת ה-26 על איך זה להיות הרווקה היחידה בין עשרת האחים שלה, ולשמוע ממנה בסוד שהיא בעצם לא כל כך רוצה להתחתן... ובעצם, הרי זה מה שבאנו לעשות, לדבר, להכיר, לגעת זה בזה, להיפגש באמת, בחסות המרחב הקסום של הים.

ומילה אחת על פוליטיקה. המפגש האישי והפרטי הזה הוא גם הכי פוליטי שיש. האופטימיות והאמונה ואהבת האדם שמביאה את שני הצדדים לים, היא גם אמירה פוליטית חדה וברורה, על מה שאפשר לעשות ושצריך לעשות בתוך המציאות הקשה – מקוממת, הזויה - שלנו. עוד יש מפרש לבן באופק. ראינו אותו היום.

ימים טובים שיהיו, וסוף קיץ רגוע ד"ר אנאלו ורבין