בקעת הירדן הצפונית, 11.8.2022

וואוו איזה יום היה לנו. בלי אוף! קבוצת ילדים כמו סופת טייפון, ילדות יפיפיות, אמהות עייפות, ים גלי מעורבב בג'לי עצות, התרגשות ענקית, ואיזה כיף!!! תודה לכם שהייתם, שמרתם, החזקתם מעמד מול פרץ המרץ והגלגלים השועטים ללא הפסקה במהירות מסחררת, ובקשות ה"ודיני ודיני" תסיעי אותי. לראות את הילדים האלה שכל ימיהם מאובקים ושרופי שמש, בתוך המים הגדולים והמלוחים שיכנסו לחדור לשכבות אבק של שנים אין שווה יותר מזה. למה הים מלוח שאל אותי חסאן, שרתי בלב את אביב גפן "כשעצובים והולכים לים לכן הים מלוח" והלכתי לחכמים כי אין לי מושג למה הים מלוח. אמרו זה הצטברות של הרבה שנים, אמרו זה מהסלעים, כל אחד מתחום התמחותו. כשבאתי לענות לקטן הזה הוא כבר שכח ששאל. בקיצור, כמו מחול היונים בשמי הבקעה הם חוללו בים ללא הפסקה משך שעתיים שלמות וגם הספיקו לחפור בחול ולמלא דליים ולחפש צדפים. וואייי זה היה יום חלום.

אמהות הבקעה שכל חייהן נמצאות בטבע השרבי הריק מכל גירויים מיותרים, לא שרדו את הנסיעה הארוכה, את הצפיפות והבלגן. תנו להם קצת קצת וזה מספיק. במועדון לא הצליחו להביע את מה שמתרחש בליבן. זה היה מעבר ליכולת התיאור. היה קשה לפתוח אותן. אפילו סמירה שכנראה מצליחה לפצח סלעים לא הגיעה אליהן. בדרך חזרה, באוטובוס וצפו לי תודות לכולם על היום הנפלא. עם לבבות ופרחים. אני בטוחה שהם לא ישכחו את היום הזה. רחל אפק

הים מטונף. לא מדברת על האצות, כי זה לא משהו שקשור בנו (כלומר, אולי כן אבל אני לא יודעת את הקשר). אני מדברת על המון ריבועי פלסטיק קטנים מגווני צבע, שקיות פלסטיק בגודל טבעי, וכל השפע הזה יחד עם האצות לא נראה מזמין. בעיני. אבל זה תלוי בעיני המתבונן. וכשהמתבוננת היא נניח מתבגרת פלסטינית, בת 14 אולי, או אולי אמא שלה, נשים וילדות שגרות במרחק של בסך הכל 100 ק"מ מהים, אבל לא ראו אותו אף פעם באמת, ראו תמונות, ראו סרטונים, אבל אף פעם לא הריחו ולא היו במים ולא עמדו על חוף וראו ים מכל הכיוונים, כשאלה המתבוננות אז אפילו הים המטונף יכול להיות מרהיב. הנדנדה הזאת בין נקודות המבט השונות, בין החלק המלא של הכוס לחלק הריק שלה, מלווה את כל היום הזה בו הגיעו אמהות וילדים מקהילות הרועים בצפון הבקעה כדי להיות בים. עבורם זה יום חג, הזדמנות חד פעמית כמעט לראות את הים. הם התלבשו יפה, בטח יש כאלה שהתקשו לישון בלילה, יצאו מאד מוקדם בבוקר כדי לנסוע למחסום, לרדת מהאוטובוס, לעבור בידוק אחד אחד, לקוות שהאישורים של כולם קיימים שם, שהכל תואם, לחכות כשיש בעיות, כלומר, כשאישור של נגיד איזו ילדונת בת שלוש לא מגיע ולא מאפשרים לה להכנס, ואחרי המחסום לעלות להסעה, להזכיר לעצמם שזה יום חג, שהולכים לראות את הים, שאפשר לשמוח, ואיכשהו, הם מצליחים בזה, הם מגיעים לחוף מחייכים ונרגשים וכיף לראות אותם ביום חגם. וזה מעורר תחושות מורכבות. אמנם אי אפשר להתעלם מחוסר הצדק שאנחנו חיים בו, אבל השמחה וההתרגשות שלהם מדבקות, זה שאני יודעת שאלה נשים שעובדות מאד מאד קשה יום יום יום יום, ההזדמנות הזו שיש להן לקחת אוויר משמחת אותי, מנצחת את המחשבות על האגביות של הליכה לים אצל הילדים שלי. במהלך היום, אחרי הבילוי בחוף ולפני ששטים בספינה, במעגל נשים שהתקיים בזמן שהילדים השתתפו בפעילות יצירה, דיברה אחת הנשים על הדרך שלה להתמודד עם המציאות: לא להסתכל, לא לשמוע, בטח שלא לדבר. וחשבתי על זה שזאת כמעט הדרך היחידה להנות מיום כזה, כך שעל אף המחסומים והאישורים והאיסורים והחד-פעמיות של מה שיכול היה להיות זמין ואפילו הטינופת שבים, על אף כל אלה, כששאלתי מישהי בסוף היום איך היה, היא חייכה מאוזן לאוזן ואמרה: מומתאז! כתבה: איילת צור