תרקומיה, 22.8.2022

כבר למעלה משנה אני מתכננת להצטרף לפעילות של מן אלבחר. אחרי מספר ימי-ים שבוטלו בנסיבות מצערות, סוף סוף יצא לפועל. לקחתי חצי יום חופש והתייצבתי בחוף בשעה שמונה וחצי. שמחתי ממש לפגוש קבוצה מקסימה, עוטפת, מחבקת וחדורת מטרה.

הכל היה מאורגן להפליא. סיימנו במהרה את ההכנות ו..חיכינו, חיכינו וחיכינו. קשה לחשוב על המסע הארוך והמטלטל שהילדים צריכים לעבור על מנת לחוות משהו כל כך בסיסי וקרוב.

ב-12 הגיעו בשעה טובה, והשמחה הייתה רבה. כולנו: ילדים, אמהות, גלגלים ומתנדבים מסתערים על הים. חלקם בביטחון, חלקם בחשש, שלאט לאט מתפוגג. שעתיים שעפו להן במהרה, בתקווה שלילדים ולאמותיהם ישאר זיכרון חיובי ומתוק לאורך זמן.

חבל היה לי שאיני דוברת ערבית, והתקשורת מוגבלת. מטרה לשנה הבאה - להגיע עם שפה בסיסית לימי-ים של 2023. ולהביא עימי עוד מתנדבים רבים. היה עדיף שלא יהיה צורך במיזם הזה, אבל נראה לי שבצער רב אנחנו לא רואים את זה קורה בשנים הקרובות.

תודה רבה שאפשרתם לי להיות חלק מזה.

מיכל קאופמן

היה לי יום מרגש היום. השתתפתי בליווי ילדים ואימהות פלסטינים מתרקומיה, בבילוי ביום ים בחוף בתל ברוך.

ארגון Min el Bahar (מן הים) מארגן ימים כאלה לאורך כל הקיץ, שנה אחרי שנה. בתוך המציאות העגומה של מה שקורה בשטחים, ואחרי שבילו כמובן כ 3-4 שעות במחסום בדרך לכאן, חוויתי כמה רגעי חסד. כששיחקנו בקבוצה במסירות בכדור בתוך המים עם הילדים; כשעזרתי לאישה בשם ג'מילה להיכנס למים הקצת פחות רדודים כשחששה; כשמתרחצת אחרת במים, שהתחילה באמירות גזעניות ומתריסות נוסח: "איפה בן גביר", או אמרה בצדקנות: "פעילות יפה מאד. אולי זה ישפיע עליהם לא לחנך את הילדים בבית הספר שלהם לשנאה ולאכזריות", שינתה את הגישה שלה, הסתקרנה, התקרבה, והחלה לדבר עם כמה נשים צעירות מהחבורה בערבית שמסתבר שלמדה מחבר טוב שלהם, יהודי ממוצא מצרי. התפתחה שיחה מרגשת ומשעשעת בינה לבין הבחורות, על למה אחת מהן עדיין לא נשואה בגיל 27, למרות שהיא כל כך יטפה. והאם היא רוצה שהאישה היהודיה תמצא לה חתן יהודי עשיר בתל אביב, וכולנו צחקנו. התחושה הזו, שכשאתה זז רגע מהדעות הקדומות שלך ומגיע פתוח וסקרן, אתה מגלה שם בצד השני אנשים. הרגשתי שגם עבורה זו היתה חוויה מרגשת. רגעים של חסד בתוך מציאות יומיומית קשה, מתסכלת ועגומה.

כתבה: שרון לרנר-גרבט

מעגל נשים

משתתפות: גילי-מנחה, חיתאם-מתרגמת , טלי-מסכמת סבב היכרות שובר קרח מתחיל, כל אחת אומרת את שמה, פירושו, ולמה נקראה כך. אנחנו מפזרות קלפים על הרצפה, חלק בוחרות מיד, חלק מתמהמהות. מופידה, ראש הקבוצה, ששמה הולך לפניה, מספרת קצת על עצמה ומעוררת את הנשים לדיבור. אחת מספרת על הקושי בחיים, אחרת אומרת שלמרות הקושי היא רואה את החצי המלא של הכוס, אחרת משווה את חייה למיתוס של סיזיפוס. חלק מהנשים לא הכירו קודם, לא כולן מאותה משפחה, אמנם מאותו הכפר, אך לפליאתנו אין היכרות מוקדמת. גילי מנסה להסיט את השיחה לנושא הכיבוש. שאלה שנשאלה ונחרטה אצלי:"למה אנחנו מתנגדות לכיבוש?" גילי מסבירה שהכיבוש עושה לנו רע כחברה ושאנחנו לומדות ערבית ממקום של כבוד ולא ממקום של כוח, מדברת על תקווה. עוד דיבורים על קשיים המחסום, על ענישה קולקטיבית, על הילדים שאהבו אותנו היום, עד כדי שלא האמינו שאנחנו יהודים.. בלי נשק.